החלטה בתיק ת"א 3326-03-10

פתח דברים

1.         המשיבים, שהם התובעים (להלן " התובעים"), הגישו תביעה לפיצויי נזיקין: בקליפת האגוז אספר כי התובעת 2 (להלן - " התובעת") ילדה בבית החולים בני-ציון בחיפה שתי תאומות-פגות. האחת מהן נפטרה ימים ספורים לאחר לידתה בבית החולים (להלן גם " המנוחה"). התובעת טענה, כי ביום שבו הייתה לווית בתה, ראתה בעיתון "ידיעות אחרונות", צילום של אחות בבית החולים בני-ציון (להלן- "הנתבע 1"), שפניה טושטשו, ובכיס חלוקה פגה, שאף פניה טושטשו. לעמדתה של התובעת הייתה זו בתה שנפטרה, והאחות המופיעה בצילום היא האחות שטיפלה במנוחה. התובעת טענה שבעקבות ההלם לאחר שראתה את הצילום, היא נכנסה למצב נפשי קשה, שהלך והתדרדר עד לאשפוזה בכפייה בבית חולים פסיכיאטרי. בכתב התביעה נטען, כי עד היום לוקה הנתבעת קשות בנפשה, נכותה בתחום זה גבוהה, והיא איננה מסוגלת לטפל במשפחתה ו/או להשתכר. בנוסף לדרישות התובעת לפיצויים, נכללו בתביעה גם דרישותיהם לפיצויים של עזבון המנוחה ושל אביה, התובע מס' 3 (להלן " התובע"). סכום התביעה הועמד על כ-6,000,000 ש"ח.

עיקר הדיון בהחלטה זו יהיה אם יש לתובעים עילת תביעה נגד בית החולים שבו טופלו הפגות. זאת במסגרת בקשה שהגישו הנתבעים לסילוק התביעה על הסף בשל העדר עילה והעדר יריבות. בבקשה זו דנה החלטתי דכאן.

עובדות שלא במחלוקת.

2.         התובעת הגיעה למחלקת יולדות בבית החולים בני ציון ביום 25.10.08, כשהיא בהריון עם שני עוברים - נקבות. לאחר בדיקות שנערכו לה, נמצאו הבדלים בהתפתחות בין התאומות ולפיכך, הוחלט להשאיר את התובעת לאשפוז, לשם המשך מעקב היריון. ביום 6.11.08, בשבוע ה-24 להריונה, ועל פי החלטת הצוות הרפואי, יולדו התאומות בניתוח קיסרי. המנוחה נולדה במשקל 650 גרם, והבת השנייה - שנותרה בחיים - במשקל 1100 גרם. הצוות הרפואי מסר להורים, כי מצבה של אחת הבנות קשה וכי סיכוייה להשאר בחיים אינם טובים.

            ביום 10.11.08 שוחררה התובעת לביתה, ואילו התאומות נשארו לאשפוז בפגיית בית החולים. בהמשך אותו היום, נקראו התובעים 2 ו-3 חזרה לבית החולים להיפרד מהמנוחה בשל מצבה הקשה, והיא אכן נפטרה באותו הלילה. למחרת היום, 11.11.08, הובאה המנוחה לקבורה בבית העלמין. הפגה השנייה נשארה להמשך אשפוז בפגיית בית החולים, עד לשחרורה לאחר מספר שבועות.

3.         בתום הלוויה ראתה התובעת, לטענתה, פרסום בעיתון "ידיעות אחרונות" מיום 10.11.08 ובו הופיע צילום של אחות בפגיית בית החולים, לבושה חלוק עבודה ירוק ומתוך כיסו מבצבצת פגה קטנה. מרגע זה והילך, לטענת התובעת, מצבה הנפשי הלך והידרדר, עד כדי אשפוזה בכפייה בבית חולים פסיכיאטרי. התובעת טענה כי היא הייתה ועודנה משוכנעת שהפגה שצולמה באותה התמונה היא הפגה שלה, המנוחה, וכי צוות פגיית בית החולים אשם במותה.

4.         התובע דרש תשובות מבית החולים בנוגע לזהות הפגה אשר צולמה בתמונה, ונענה כי היא אינה בתו, אולם - כך טענו התובעים - ללא הוכחה מניחה את הדעת לגרסה זו של בית החולים, שאף מסר כי הייתה זו שיטת טיפול ניסיונית בפגים בשם "שיטת קנגורו", שנועדה לקרב, עם מגע גופני, את ההורים לפגים. בית החולים לא יידע את התובעים 2 ו-3 לגבי טיפול שכזה ולא קיבל את רשותם לטפל כך בתאומות. לטענת התובעים, זהו טיפול בלתי סביר. בנוסף, טען התובע, שהוא לא זכה לראות את התמונה המקורית, על אף בקשות חוזרות ונשנות מצדו להנהלת בית החולים. עובדות אלו חיזקו אצל התובעים את דעתם, שהפגה בצילום היא בתם.

5.         התובעת אושפזה מספר ימים לאחר לווית התובעת 1 בבית החולים "כרמל" בחיפה, ומשם הועברה להמשך אשפוז בבית החולים לבריאות הנפש בטירת הכרמל. באשפוז התגלה כי התובעת 2 נמצאת במצב פסיכוטי נפשי קשה. בהמשך, אובחנה האם כסובל ממצב דיסוציאטיבי, דיכאון ורגרסיה, והומלץ לה על המשך טיפול מרפאתי. הפסיכיאטר, דר' קריינין מטעמה, חיווה דעתו שלתובעת יש נכות צמיתה של 75%, הנובעת מההלם למראה הצילום בעיתון. מנגד, הפסיכיאטר דר' בן אפרים מטעם הנתבעות, חיווה דעתו שאין קשר בין המצב הפסיכוטי שבו נמצאת התובעת עקב דכאון לאחר לידה לבין האירוע של ראיית הצילום בעיתון.

            פסיכיאטר מומחה, שמונה על ידי, קבע כי אין חולק על מצבה הנפשי של התובעת, אולם סביר להניח שהוא נגרם בשל אבל כבד בגין מות המנוחה ובהמשך ישיר למצב נפשי לא יציב של התובעת לפני פטירת הפגה, ולא, כפי שטענו התובעים, בשל התמונה שפורסמה בעיתון. המומחה סבר כי התובעת לוקה, על רקע מחלתה הנפשית, שכאמור אין לו קשר לאירוע של ראיית הצילום בעיתון, בנכות צמיתה של 70%.

עיקר טענותיהם של התובעים בכתב הגנתם

6.         התובעים לא נתנו הסכמתם לשיטת הטיפול, כפי שנראה בצילום, ובכך, לעמדתם, בוצעה כלפי הפגות עוולה של תקיפה, ונפגעה האוטונומיה של ההורים לקבוע את הטיפול בהן.

7.         התובעים המשיכו וטענו, שיש להחיל את ההלכה שברע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון המנוח דהן, פ"ד מד (3) 397 (להלן - " הלכת אלסוחה"), דהיינו הרשלן חב חובת זהירות הן כלפי הניזוק והן כלפי קרוביו, ואין זה משנה אם נכחו במקום התאונה או שלא.

            לעמדת התובעים היה על בית החולים לצפות את הנזק העלול להיגרם לפגים כתוצאה מהטיפול ב"שיטת הקנגורו" ואת הנזק הנפשי שנגרם לתובעת, עת בנותיה מטופלות בפגיית בית החולים, והיא עצמה שרויה במצב נפשי רגיש וסבורה כי הטיפול הניתן לבנותיה הוא המקצועי והמסור ביותר.

טיעוני הנתבעים בכתב הגנתם

8.         הנתבעים טענו, כאמור, כי דין התביעה להמחק ואו להדחות על הסף בשל העדר עילה והעדר יריבות, שכן הפגה שבצילום איננה המנוחה, והצילום הוא מלפני כחודש להולדתה. כיוון שהצילום אינו של הפגה, הרי האם אינה נפגעת משנית, הזכאית על פי הלכת אלסוחה, לפיצויים בגין נזקיה. זאת ועוד; קבלת התביעה תטיל נזק בלתי סביר על מזיקים פוטנציאליים, ועלולה להגדיל את הסיכון הטמון בהרחבת מעגל הנפגעים [ת"א 4199/02 עיזבון המנוחה שרוין מיכל ז"ל נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פורסם בנבו ביום 28.02.02].

9.         הוסיפו הנתבעים, כי ראוי היה שהתובעים יתבעו את העיתון אשר פרסם את הצילום, ולא את בית החולים, שאין לו יד בפרסומו.

10.        הנתבעים טענו, כי דין התביעה להימחק/ להדחות על הסף גם על פי העיקרון של "ריחוק הנזק" המובא בסעיף 76 לפקודת הנזיקין, שכן לא ניתן היה לצפות את הנזקים הנטענים ואת הקשר בינם לבין פרסום הצילום.

11.        הנתבעים טענו כי נזקי התובעת 2 נובעים ממומים ו/או מחלות נפש מהם סבלה בעבר ולא מהעיון בצילום בעיתון.